השעה מאוחרת, הלב כבד כל כך,
הכוס ריקה על השולחן, נזכר בידייך.
כל פינה בבית, זועקת את שמך,
ואני כמו צל, רודף אחרי הזיכרונות שלך.
אין קול, אין צחוק, רק דממה קרה,
מנסה לברוח, אך היא תמיד חוזרת.
צל של עבר, נשאר בלב שבור,
כמו שיר עצוב, שאין לו סוף ידוע.
כל לילה חוזר, עם כאב כמו קוץ חמור,
ואני בודד, בעולם כל כך שרוט.
צל של עבר, מלווה כל צעד,
לא נותן לי לשכוח, את האהבה שאבדה.
הרחובות שקטים עכשיו, עוטפים אותי בשתיקה,
הירח שופך אור, על נשמה עייפה.
אני רואה אותך בקהל, בחיוך מרוחק,
אך זו רק אשליה, של מחשבה טורפת.
השנים עברו, אך הכאב נשאר טרי,
כמו פצע עמוק, שלא יגליד לעולם.
צל של עבר, נשאר בלב שבור,
כמו שיר עצוב, שאין לו סוף ידוע.
כל לילה חוזר, עם כאב כמו קוץ חמור,
ואני בודד, בעולם כל כך שרוט.
צל של עבר, מלווה כל צעד,
לא נותן לי לשכוח, את האהבה שאבדה.
ניסיתי למצוא נחמה, בדרכים אחרות,
למחוק את התמונה, לשנות את הגורלות.
אך כל נגינה מזכירה, את המילים הישנות,
והעיניים עוצמות, בתוך ים של דמעות.
צל של עבר, נשאר בלב שבור,
כמו שיר עצוב, שאין לו סוף ידוע.
כל לילה חוזר, עם כאב כמו קוץ חמור,
ואני בודד, בעולם כל כך שרוט.
צל של עבר, מלווה כל צעד,
לא נותן לי לשכוח, את האהבה שאבדה.
צל של עבר...
אהבה שאבדה...
